Search

הורדת ידיים

Updated: Nov 1



אל תתנו לילדה המתוקה הזו בתמונה לבלבל אתכם!

היא יכולה להיות טרוריסטית לא קטנה.


לפעמים כשמסתכלים עליה מהצד אומרים לנו "אתם לא מספיק נוקשים איתה" או "איזו בוסית".

אני בוחרת להסתכל עליה כילדה שאוהבת לעמוד על שלה, וזהו ערך חשוב להצלחה בחיים. אני גם בוחרת להתמקד ביכולת העצמאית שלה בסידור משחקים, אכילה, עריכת שולחן, פינוי מדיח, עזרה בהבאת חפצים, בחירת בגדים מהארון ועוד.



גם אני חווה המון תסכולים נוכח העקשנות שהיא מגלה ומורת הרוח כשאיני מסכימה לה לקבל משהו.



למשל, אתמול כשבילינו בקיסריה לא הסכמנו גלידה, בניגוד לכל ביקור בנמל, ולה זה היה חדש ויכול להיות שהיו עוד גורמים שגרמו לה לצרוח את נשמתה עד לרכב עד כדי כך שאפילו ברח לה פיפי במושב בטיחות.

כל כך הרבה אנשים ראו אותה צורחת והרגשתי מיליון פרצופים שופטים ומבקרים אותנו כי אם הילדה צורחת, כנראה אנחנו לא עושים את עבודתנו כהורים כמו שצריך.



מה עשיתי? הייתי אמפתית, הצעתי חיבוק. המשיכה לצרוח ולא היתה מסוגלת להקשיב. אישי היקר הרימה כל הדרך מהנמל אל הרכב החלפנו לה בגדים ונסענו יחד עם שני אחיה הגדולים חזרה הביתה. באוטו נרדמה והתעוררה כאילו לא קרה כלום.



ברור שאנחנו נותרנו עם תחושה לא טובה שכן לשמוע ולראות את ילדך כל כך סובל, לא עושה טוב.

יחד עם זאת, לאורך כל הדרך, בראש יש מטרה ארוכת טווח- לגדל ילד עצמאי, אחראי ובעל תחושת ערך טובה. על מנת לעשות זאת, בין היתר, עלינו ללמד את ילדינו שלא תמיד ניתן לקבל מה שרוצים ועלינו לאפשר להם לחוש מורת רוח, אכזבה, כאב ותסכול.

אני די בטוחה שאת כל אלו הרגישה אתמול בתי.

היא לא נשברה מזה, היא התחזקה כי היא למדה שגם כשמשהו שאנו רוצים לא מתקיים, החיים ממשיכים, היא שרדה את זה, התגברה, המשיכה הלאה.

אנחנו כמובן היינו שם, כמה שיותר קולים, וזה היה לא פשוט בכלל. מודה שבדרך הביתה אפילו זלגו לי כמה דמעות בשקט. נשמתי עמוק, הזכרתי לעצמי את החזון ההורי שלי והמשכתי הלאה.