אם בפורים עסקינן אז בואו נדבר על דרך חינוך מרעיבה שמתחפשת לדרך חינוך מזינה...
ביקורת!
אתמול שמעתי סבא שאומר לנכדתו (שהתחפשה לסינית בבוקר ונשארו לה העפרונות בקוקו) "מה זה השטות הזו? התחפשת כבר בבוקר וזהו, תורידי את זה, זה לא יפה ככה".
אני בטוחה שכוונתו היתה טובה- לחנך לנראות טובה (בעיניו), ולא לפגוע בילדה. אם הייתם שם איתי, הייתם רואים את המבט של הילדה שהסתכלה על הסובבים אותה והשפילה מבט ועל פניה נסוב עצב. כאמא, אני מבינה את הצורך שלנו ההורים לחנך וללמד את ילדינו. נכון שהם טועים. גם אנחנו. נכון שלומדים מטעויות. יחד עם זאת, אפשר ללמד מבלי לשלם מחיר כבד ביחסים, כי זה מה שביקורת עושה! ביחסים היא הורסת. יש אלטרנטיבות שונות להחלפת הביקורת כמו למשל לעבור לתיאור מצב- "אני רואה שהסלון ממש מבולגן", במקום- "כמה בלאגן עשית!" כלי נוסף לחינוך והדרכה הוא עידוד- לשקף רגשות, להכיל, להיות אמפטיים, להדגיש את החיובי, לקבל את הילד כמו שהוא ועוד (עידוד הוא נושא שלם בפני עצמו כי מדובר באומנות). ואם בכל זאת רוצים לדבר על השגיאות, בשביל זה יש-משוב. משוב מתייחס בצורה עניינית להתנהגות, לא מתייג, נאמר ב"מסר אני" בטון מכבד ונעים. למשל, "שמתי לב שכשאני מדברת בטלפון אתה קורא לי המון ואני לא מצליחה להתרכז בשיחה ובך. חשוב לי לשמוע את מה שאתה אומר וחשוב לי לשמוע את האדם שבטלפון, לכן, כשאסיים לדבר בטלפון אוכל לשוחח עמך". וכמובן שיש עוד מגוון של דרכי חינוך מקדמות השומרות על היחסים תוך כדי. בינתיים, זכרו- ביקורת= הרעבת הנפש עידוד= הזנת הנפש חג פורים שמח! 🤡🥳👹🧚♀️🦹♂️🦸♀️🧞♂️🦸♂️ אדוה
