טלטול שלנו, בת שנה ו-8 חודשים, היא ילדה מלאת שמחת חיים, אוהבת לצחוק, אוהבת חיות, אוהבת מוסיקה וריקודים, אוהבת לאכול, אוהבת להתבונן בתמונות בספרים ועוד הרבה מאוד דברים יכולים לאפיין אותה. מאפיין חדש שהתווסף בשבועות האחרונים זו האהבה שלה למילה "לא" והיא אומרת אותה בצורה כל כך חמודה שקשה לכעוס עליה ולא לחייך. אבל ה"לא" הזה גם מאוד מאוד מעצבן כי מתינוקת קטנה וצייתנית יש לה פתאום דעה משלה ורצונות משלה ואלו לא תמיד מתיישבים עם הרצונות שלנו והצרכים שלה.
"גיל שנתיים הנורא" ו"דובי לא-לא" הינם שניים מהשמות הנפוצים של השלב הזה.
בואו נדבר על למה זה בעצם כל כך נורא ואולי (רק אולי) ננסה לראות את זה באור אחר.
סביבות גיל שנתיים, מניסיון אישי בד"כ מתחיל הרבה לפני (אפילו בגיל שנה וחצי), התינוק הופך לפעוט שמתחיל להבין שהוא יישות נפרדת עם רצונות, דעות וצרכים משלו והוא גם מבין שיש מילה רבת עוצמה שמאפשרת לו לקחת שליטה על חייו- המילה "לא", "לא רוצה".
זהו שלב מאוד חשוב בחיי הפעוט כי בשלב הזה הוא מתחיל להיות יותר ויותר עצמאי מבחינה מוטורית (הולך, רץ, מטפס וכו'), קוגניטיבית (מבין יותר, מתקשר יותר, מתחיל קצת לדבר) ועוד.
כשבני אדם נולדים, בניגוד לבעלי חיים, הם מאוד תלותיים בסביבתם שתטפל בהם באופן מלא ולאורך זמן רב. לכן, מגיל מאוד צעיר אנחנו תמיד שואפים וחותרים להשגת עצמאות שמהווה תחושת שליטה על חיינו.
אז אם השלב הזה כל כך חשוב להתפתחות הילד למה הוא נקרא "גיל שנתיים הנורא"? למי הוא כל כך נורא??
לנו ההורים הוא נורא כי אנחנו מצפים שכל מה שנבקש מילד הוא יעשה כי אנחנו ההורים ויש לכבד את רצוננו ובקשתנו ואם אנו מקבלים סירוב, לעיתים אנו נפגעים או לא מאמינים שהילד העז לומר לנו "לא".
תאכלס, אנחנו עייפים, מתרוצצים בשביל ילדינו כל היום, דואגים להם, מטפלים בהם, דואגים למלא את כל צרכיהם, עובדים קשה כדי לפרנס, מודאגים מכל כך הרבה סיבות ומתמודדים עם מתחים, ואז כשאנו בבית מנסים להחליף טיטול לפעוט בן שנה ו-8 חודשים שצועק, בוכה ומסרב לשכב בשקט בזמן שנחתל אותו, תוך כדי הסבר שזה בשביל שיהיה לו יותר נעים ונקי- וואלה, זה קשה, זה מעצבן וזה מתיש נפשית.
מה שחשוב לזכור בסיטואציות כמו אלה הוא שמדובר בשלב זמני, כלומר, זה יעבור. בנוסף, זהו שלב חשוב להתפתחות תחושת העצמאות והמסוגלות של הילד ולכן עלינו לשחרר ככל יכולתנו. מה שלא עקרוני- לאפשר לילד לעשות בכוחות עצמו. לאפשר עצמאות במקומות אחרים שמתאפשרים- לשים צעצועים באמבטיה, לשחק במשחקים שהילד בוחר, לאפשר לו לקחת צלחת לשולחן, לטפס על מה שמותר, לבחור בגדים, לבחור נעליים, לנעול נעליים לבד אחה"צ כשאין לחץ של זמן וכולי. כמובן שיש לשים גבולות היכן שצריך (מה שנוגע לבטיחות, ביטחון ובריאות).
רוצים ללמוד עוד? רוצים הדרכה מדויקת לכם?
מוזמנים לקבוע פגישה אישית בטלפון 054-7443393
כאן בשבילכם,
אדוה.
